Kol BeIsha Erva – Hebrew

עיון מחודש ב´קול באשה ערוה´
הרב דוד ביגמן

שירה תמימה אין בה איסור כלל רק שירה שנועדה לגירוי מיני, שירת עגבים. הבחנה זו אמנם אינה מפורשת בדברי הקדמונים, אבל הולמת מאוד את אופי האיסור כפי שתואר בהקשרים השונים בתלמוד ובדברי הראשונים ואף נתמכת בלשון הרמב”ם, הטור ושולחן ערוך

2008-09-08

שאלה: נהוג בית ספרינו בטכסים שנערכים באירועים שונים שתלמידה שרה לכבוד האירוע. האם נהגנו כהלכה?

תשובה: עניין “קול באשה ערוה” נדון רבות בהקשרים רבים בעיקר בתשובות של הדור האחרון ואעפ”כ לא נדון בהקשר שלצבור שכבר נוהג שנים רבות להקל בהקשרים שונים לאפשר שירת אשה לפני הצבור. נקודות המוצא של תשובה זו הן

א. מסורת הפוסקים לבחון היטב מנהגים קיימים לבדוק אם יש לצבור על מה להסתמך.
ב. ההכרעה של המהרש”ל המקובלת להלכה שצורך נפשי נחשב צורך גדול  המצדיק הסתמכות אף על דעת יחיד. על פי עדויות מהמנות יש נשים  בצבורים מסוימים שנעלבות מהקביעה שאסור להן לשיר בצבור עד כדי ניכור מתורה ומצוות בגין קביעה זו.

עניין “קול באשה ערוה” נדון רבות בהקשרים רבים בעיקר בתשובות של גדולי הדור האחרון.  נבחן את העניין על פי המקורות המרכזיים. למען הבהירות  ייבחנו המקורות באופן עניני ללא סטייה לאין ספור נקודות נספחות הקשורות בסוגיה זו ולא על פי הסדר ההיסטורי.

לאיזה עניין נאמר קול באשה ערוה?

שנינו בברכות דף כד עמוד א:
אמר רבי יצחק: טפח באשה ערוה.
למאי? אילימא לאסתכולי בה –
והא אמר רב ששת: למה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים –
לומר לך: כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף!
אלא: באשתו, ולקריאת שמע.

כדרכה של תורה שבעל פה שדבריה פרים ורבים, אין כמעט מילה  בסוגיה  זו שלא זכתה לתלי תלים של פרשנות. לשם הבהירות אנו נעסוק רק בפרשנויות החשובות להלכה. הגמרא הציבה מימרא של רב ששת מול  מימרא של רבי יצחק וכך נוצרה סתירה. הגמרא מתרצת ש”טפח באשה ערוה” נאמר בהקשר של קריאת שמע. אסור לקרוא קריאת שמע  בנוכחות אשה כאשר מגולה טפח בבשרה במקומות שנהוג לכסות ודין זה תקף אפילו באשתו. לעומת זאת דברי רב ששת שאין  להסתכל אפילו באצבע קטנה של  אשה  לשם הנאה[1] מקבלים הקשר רחב . על  אף שהיה אפשר להסביר את דבריו כדברי מוסר,  הבבלי  במסכת עבודה זרה מגדיר הסתכלות באשה בצורה שאינה ראויה  כאיסור[2], וכך המימרא של  רב ששת מוצאת את דרכה לרמב”ם, טור ושו”ע  כהלכה פסוקה  ואף יש מחלוקת הפוסקים  אם מדובר באיסור דאורייתא או דרבנן[3].

הקטע הבא בגמרא יצר מחלוקת בין הראשונים  מפני שלא מובן היה לאיזה עניין הובאו המימרות הבאות:
אמר רב חסדא: שוק באשה ערוה, שנאמר: (ישעיהו מ”ז) “גלי שוק עברי נהרות”, וכתיב: (ישעיהו מ”ז) “תגל ערותך וגם תראה חרפתך”.
אמר שמואל: קול באשה ערוה, שנאמר (שיר השירים ב’) “כי קולך ערב ומראך נאוה”.
אמר רב ששת: שער באשה ערוה, שנאמר (שיר השירים ד’) “שערך כעדר העזים”.

לאחר שהגמרא מציעה הקשר שונה לכל אחת משתי המימרות הפותחות של הסוגיה, קשה לקבוע  לאיזו הקשר מתאים לסווג את המימרות הנוספות. המימרא שחשובה לענייננו היא המימרא של שמואל: “קול באשה ערוה”.[4] האם מדובר בענין שקשור לקריאת שמע תקינה בלבד, או שמא באיסור רחב הדומה להסתכלות אסורה? אפשרות נוספת היא שההבחנה בקשר למימרות לא נאמרה אלא בשל האילוץ הפרשני הנובע מסתירה לכאורה בין המימרות הפותחות ויש ליישם את מימרת שמואל לשני ההקשרים.
כל האופציות הפרשניות הועלו על ידי רבותינו הראשונים והאחרונים:

הרב יצחק מוינה, בעל האור זרוע, פסק שקול באשה ערוה נאמר רק להקשר הדומה לאיסור הסתכלות ולא קשור לקריאת שמע כלל[5]. וכך משתמע גם מלשון הרשב”א בחידושיו[6]. וכן פסק גם הרא”ש: “אמר שמואל קול באשה ערוה שנאמר כי קולך ערב פירוש לשמוע ולא לענין ק”ש”.[7] וכך משתמע גם מפסיקת הרמב”ם במשנה תורה :

“…ואסור לאדם לקרוץ בידיו וברגליו או לרמוז בעיניו לאחת מן העריות או לשחוק עמה או להקל ראש ואפילו להריח בשמים שעליה או להביט ביפיה אסור, ומכין למתכוין לדבר זה מכת מרדות. והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכוון ליהנות כמי שנסתכל במקום התורף ואפילו לשמוע קול הערוה או לראות שערה אסור”[8].  ואמנם בהלכות קריאת שמע לא הזכיר את קול האשה כדבר שפוגע בקריאת שמע.

“וכל גוף האשה ערוה לפיכך לא יסתכל בגוף האשה כשהוא קורא ואפילו אשתו ואם היה מגולה טפח מגופה לא יקרא כנגדה”[9].  גם הטור פסק בעקבות הרמב”ם בהקשר של צניעות: “ואסור לשמוע קול ערוה”[10] ולא הזכיר את הקשר לקריאת שמע.

לעומתם פסק הראבי”ה בעקבות קדמונים שאין ענין קול באשה ערוה אלא לקריאת שמע בלבד. חיזוק לדבריו אפשר למצוא בדמיון הסגנוני בין המימרא הזו למימרא הפותחת “טפח באשה ערוה” שסווגה על ידי הגמרא עצמה לעניין קריאת שמע[11]. ובדומה לזה מצאנו במרדכי עם הרחבה מסוימת שלא רק קריאת שמע אסורה בשעת שמיעת קול אשה אלא גם תלמוד תורה:
נכרי ערום אסור לקרות קריאת שמע כנגדו והכא נמי אמרינן הכא בתלמודא טפח באשה ערוה אפילו באשתו, פירוש: טפח שדרכה להתכסות, וכן שוק וקול באשה ערוה. ופירש רב האי גאון דכל הני לענין קריאת שמע. וכתב הר’ אליעזר ממיץ בספר יראים: ‘הלכך אסור לומר דבר שבקדושה בשמיעת קול שיר של אשה ובעונותינו בין העובדי כוכבים אנו יושבים ועת לעשות לה’ הפרו תורתך הלכך אין אנו נזהרין מללמוד בשמיעת קול שיר נשים ארמאות’ וכן פסק בעל הלכות גדולות וכן פסק רבנו חננאל…[12] “.
הרב יוסף קארו פסק בשלחן ערוך על פי דעת הרמב”ם במשנה תורה שיש להבין את המימרא של שמואל בהקשר הרחב: “ואסור לשמוע קול ערוה”[13], אך כתב להחמיר גם לענין קריאת שמע:
“יש ליזהר משמיעת קול זמר אשה בשעת קריאת שמע”[14]
ופסיקה זו הולמת את דבריו הוא בחיבורו הגדול הבית יוסף: “ולענין הלכה נראה דנקטינן כדברי הרמב”ם ומיהו טוב ליזהר לכתחלה ממראית שער ומשמיעת קול זמר אשה בשעת קריאת שמע”[15].

לסכום: יש מחלוקת עקרונית בין רבותינו הראשונים. ראשוני אשכנז חשובים סברו שאין איסור בשמיעת קול זמר של אשה אלא בשעת קריאת שמע ושאר דברים שבקדושה על פי ההקשר הטבעי של המימרא של שמואל: “קול באשה ערוה”. לעומת גישה זו סברו ראשונים אחרים שההקשר הוא איסור כעין איסור הסתכלות. הפסיקה של שולחן ערוך היא כדעה שעקר העניין הוא כגישה זו אך הוסיף שראוי שלהחמיר גם לעניין קריאת שמע[16]

איזה קול באשה נחשב כערוה?
בתוך הגישה שאסרה לשמוע קול אשה לא רק בשעת קריאת שמע ודברים שבקדושה אלא בשל איסור הסתכלות, נחלקו הפוסקים בשאלה על מהות הקול שנאסר: האם מדובר רק בקול של זימרה או שמא אפילו בקול של דיבור? ומה דינו של קול זימרה שכבר התרגלו אליו? האם כל סוג של קול זימרה נאסר?

נפתח במחלוקת בין הרשב”א לראב”ד שמובאת על ידי הרשב”א עצמו:
“והא דאמר רב יצחק טפח באשה ערוה ואוקימנא באשתו ובקריאת שמע, פירש הראב”ד ז”ל: דאפשר דוקא ממקום צנוע שבה ועלה קאתי רבנו חננאל למימר, דשוק באשה מקום צנוע וערוה הוא ואפילו לגבי בעלה אע”פ שאינו מקום צנוע באיש, אבל פניה ידיה ורגליה וקול דיבורה שאינו זמר ושערה מחוץ לצמתה שאינו מתכסה אין חוששין להם מפני שהוא רגיל בהן ולא טריד, ובאשה אחרת אסור להסתכל בשום מקום ואפילו באצבע קטנה ובשערה ואסור לשמוע אפילו קול דיבורה, כדאמרינן בקדושין: לישדר מר שלמא לילתא אמר ליה הכי אמר שמואל קול באשה ערוה[17], ואלא מיהו נראה דדוקא קול של שאלת שלום או בהשבת שלום כי התם דאיכא קרוב הדעת.”

חשוב לשים לב שגם הרשב”א לא אסר כל דיבור של אשה  אלא רק דיבור שיש בו “קירוב דעת”. ומכל מקום דבריו נדחו להלכה כלשון מרן בשלחן ערוך: “יש ליזהר משמיעת קול זמר אשה”  ואמנם דברים אלו נאמרו בהקשר של קריאת שמע, אך המגן אברהם  כבר עשה השוואה פשוטה גם להלכות צניעות:

“זמר אשה – אפילו פנויה (ב”ש) ועיין באבן עזר סימן כ”א, דקול זמר אשת איש[18] לעולם אסור לשמוע אבל קול דיבורה שרי”[19]
וכבר הכריע לפניו המהרש”ל שאין איסור בשמיעת קול דיבור של אשה: “וההיא דקול באשה ערוה דקאמר, משמע שאסור לדבר עם האשה, כמו שפירש רש”י, אם אשאול בשלומה, תשיבני, ונראה, דדיחוי הוא דקא מדחיה ליה, דלא אסרו אלא לשמוע קול שיר, ע”ד המקרא (שה”ש א’, י”ד) “השמיעני את קולך כי קולך ערב”, גם לא מצינו שנזהרו גדולים הראשונים מלדבר עם האשה, בכמה עובדא שבתלמוד, גם במחברים לא הזכירו פה, אלא שאין שואלין בשלום אשה, והיינו משום חיבה, ולאפוקי מהרב ר’ אליהו מזרחי, שאוסר לדבר עם האשה, ולומר אפילו איה בעלך, וכבר הוכחתי לדבריו דליתא, עיין בפ’ השוכר את הפועלים סימן ו’, ודין דאין משתמשין באשה כלל, בין גדולה, בין קטנה, נכתוב אם ירצה ה’ לקמן בס”פ, דסומכין האידנא אאידך דשמואל, דאמר הכל לשם שמים  שרי. עיין שם.”[20] ופירוש זה של הפוסקים  שהקול שנאסר משום קירבה המביאה  לפריצות הינו קול של שירה נתמך מגמרא מפורשת במסכת סוטה:
“אמר רב יוסף: זמרי גברי ועני נשי – פריצותא, זמרי נשי ועני גברי – כאש בנעורת.  למאי נפקא מינה? לבטולי הא מקמי הא[21].”

ופירש רש”י שם:
“כאש בנעורת – לפי שהעונה מטה אזנו לשמוע את המזמר לענות אחריו ונמצאו האנשים נותנים לבם לקול הנשים וקול באשה ערוה, כדכתיב: “השמיעני את קולך” (שיר השירים, ב) ומבעיר את יצרו כאש בנעורת, אבל זמרי גברי ועניין נשי קצת פריצות יש דקול באשה ערוה אבל אינו מבעיר יצרו כל כך שאין המזמרים מטים אזנם לקול העונים”. מהלשונות  שנקטו  המהרש”ל וה”מגן אברהם” לעיל ניתן להבין שיש איסור בשמיעת כל זמר של אישה, עם זאת  הציעו הפוסקים מספר אבחנות המאפשרות להקל בצורות שונות:

א. מדובר רק בקול בודד ולא בשירה במקהילה שכן “תרי קלי לא משמעי”.
אבחנה זו מקובלת מאד בצבורים שונים ולכן נוהגים לאפשר שירת נשים במקהלה. היתר זה דחוק ביותר וזר לאופי של הסוגיה והועתק מהקשר שונה לחלוטין – שמיעת קול שופר לשם מצוה[22]. וכבר הקשה הרב יחיאל וויינברג בעצמו קושיה חמורה על הכיוון הזה שהוצע: “מה שכתב מתרי קלי לא משתמעי, הלא מפורש בגמ’ שם דדבר חביב יהיב דעתיה ומשתמעי תרי קלי ואין לך חביב יותר ממה שהעידו חז”ל דקול באשה ערוה, מהפסוק “כי קולך ערב”. ע’ ברכות כ”ד.”[23]

ב. האיסור הוא רק בהקשבה בדומה לאיסור הסתכלות באשה לשם הנאת זנות.
אבחנה זו משתמעת מאד מפשט הסוגיה, מלשונות הראשונים ופסיקת הבית יוסף בהקשרם, אך לא נאמרת במפורש.  על פי גישה זה פסק לנו מו”ר הגאון הרב אהרן סולוביצ’יק זצ”ל שאין בעיה בשירה בציבור כאשר אנו הבחורים – תלמידיו משתתפים בשירה. הרב אהרן לא התיר הקשבה אפילו למקהלה, אך ביסוד דבריו עומדת ההשוואה לאיסור הסתכלות והאבחנה בין הסתלות לשם זנות וראיה תמימה רווחת וההשלכה ברורה.

ג. שירה תמימה אין בה איסור אלא כלל רק שירה שנועדה לגירוי מיני- שירת עגבים.
אבחנה זו אמנם אינה מפורשת  בדברי הקדמונים אבל הולמת מאד את אופי האיסור כפי שתואר בהקשרים התלמודיים ובדברי הראשונים ואף נתמכת מלשון הרמב”ם הטור ושולחן ערוך “אסור לשמוע קול ערוה[24]” ולא נקטו בלשון אסור לשמוע קול שירה[25].
שתי האבחנות האחרונות מתבקשות שכן הן פותרות קושי בלשון הבית יוסף: “ולענין הלכה נראה דנקטינן כדברי הרמב”ם, ומיהו טוב ליזהר לכתחלה ממראית שער ומשמיעת קול זמר אשה בשעת ק”ש”[26] ולשון זו תמוה.  אם חל איסור על שמיעת קול זמר של אשה בכלל, הלשון הרפויה “מיהו טוב ליזהר לכתחלה” בענין קריאת שמע אינה סבירה. אך אם נפרש בהתאם להקשר של הטור אבן העזר סימן כ”א שמדובר בהקשבה בעייתית ו/או שירה בעייתית  מובנת לשונו של מרן שבשעת קריאת שמע שיש “ליזהר לכתחלה…משמיעת קול זמר אשה”. ראוי ליזהר בו בשעת קריאת שמע משמיעת  כל קול זמר של אשהאף כזו שאין בה בעייה מבחינת הלכות צניעות.

שתי האבחנות האחרונות הובאו ביחד בשדי חמד בשם הדברי חפץ[27] וביקר אותם הגרא”ד הורוויץ במכתב לגר”י  וויינברג:
” ומה שהביא מהשד”ח בשם דברי חפץ – חדא, דהשד”ח כותב שם שנכון להחמיר שלא כדבריו. וחוץ מזה, הלא השד”ח כ’ בפירוש: רק מי שאינו מכוין ליהנות מקולה, וא”כ מי ערב בדבר, וכן מה שכותב במכתב דבשירי קודש אין הבחורים מתכוונים להנות מקול הבתולות – הוא צחוק מכאיב לומר כן וכבוד תורתו בישישותו, שליט”א, יכול לומר כן (ע’ תוס’ סוטה י”ט, א [ד”ה וכהן] בשם הירושלמי, בכהן זקן) והלא בגמ’ נדה י”ג, א משמע דבפחד ובביעתותא אין חשש להרהור עבירה ואפ”ה כ’ הב”י באו”ח סי’ ג’, שהפוסקים השמיטוהו, דלא בקיאי והכל לפי מה שהוא אדם[28]… ”

ראוי לשים לב שהביקורת על  האבחנות האחרונות (שאין איסור אלא בהקשבה לשם הנאה ואין חשש בשירת קודש) היא אמנם חריפה ביותר אך אין טענה שיש איסור פורמאלי על כל שירה אלא חשש עניני שבמציאות אבחנות אלו קשות להפעלה. אין אפשרות  לפי גישה זו שלא תהיה חריגה וכל השומעים  כולם ישמעו בתמימות ויש חשש שתהיה הקשבה בעייתית לשירת נשים.

במציאות שלנו נדמה לי שדווקא אבחנות אלו הן המתאימות ביותר וקל יחסית לנהוג על פיהן.
נשאלתי פעמים רבות איך לנהוג למעשה על ידי תלמידים שנהגו לשמוע שירת זמרות וגילו את הבעייתיות ההלכתית רק כאשר זכו להשכלה תורנית רחבה יותר. תמיד אני שואל אותם איך הם מגיבים לשירת הנשים והם ללא יוצא מן הכלל טוענים שאין השירה מגרה אלא אם היא נועדה לכך. הסימנים לשירה כזאת הן המילים, הלחן, הסגנון המוסיקאלי, הלבוש ושפת הגוף. בקהילות שנהגו היתר בטכסים רציניים גם אם נהגו כך בטעות גם הרוצים לשנות אינם טוענים שהשירה מגרה אלא חושבים שחל איסור פורמאלי על כל שירה של אישה. אנן סהדי שיש שירה שהיא בעייתית ביותר אך יש שירה שאין בה בעיה כלל.

יתכן שגישתו המחמירה של הגרא”ד הורוויץ  מוסברת על ידי הראבי”ה התולה את הענין בהרגל, ואם כן גם אם צבורים מסוימים נוהגים להקל בצדק אין אפשרויות אלו בהכרח מתאימות  לכל צבור:
“פסק בהלכות גדולות דכל הני דאמרינן הכא טפח באשה ערוה ואפילו היא אשתו ובאשה אחרת אפילו דבר קטן מטפח וכן שוק באשה ערוה וכן שער באשה ערוה [וכן קול באשה ערוה] כל הני אסור לקרות ק”ש כנגדם, וכן פירש ר”ח. ואומר אני דטעמא דאע”ג דאין הקול נראה לעין מיהו הרהור איכא. וכל הדברים [שהזכרנו למעלה] לערוה דווקא בדבר שאין רגילות להגלות, אבל בתולה הרגילה בגילוי שער לא חיישינן, דליכא הרהור, וכן בקולה [לרגיל בו].[29]”  לאור המחלוקת העקרונית בין הראשונים והפרשנויות שהוצעו לפסיקה של שולחן ערוך ניתן לסכם:

אפשר להקל בשמיעת קול זמר של אשה כאשר יש  אומדנא ברורה של הקשבה תמימה לשירה תמימה. אמדנא זו תלויה בחמישה תנאים:
– הקשר-אוירה הולמת
– המילים של השיר
– הסגנון המוסיקאלי
– הלבוש
– שפת הגוף

על פי גישה זו אין בעיה לצנועות וחסודות בבנותינו לפתח קריירה של זמרה אפילו בתוך התרבות הכללית אך ללא ויתור על  יסודות העדינים של התרבות התורנית וללא שיתוף פעולה עם אותם הצדדים המסחריים הוולגאריים של התרבות הסובבת אותנו. בגישה שלא התקבלה להלכה  סבר ספר חסידים שיש איסור מקביל  לנשים לשמוע שירת גברים[30]. למרות שאין זו הלכה פסוקה, למעשה ראוי להקפיד על חמשת התנאים שהצעתי גם שירת גברים לפני צבור נשים.

ההיתר של שני קולות-תרי קלי  הוא דחוק ואין לסמוך עליו בלבד. בפועל כאשר נוהגים  על פי ההתר זה בלבד יש תקלות רבות.  נדמה שנמצא פתרון פשוט וקל וממילא אין הקפדה על המילים, הלחן, הסגנון המוסיקאלי, הלבוש ושפת הגוף, ובפועל לעתים נוצרת תרבות שאינה הולמת את רוח תורתנו.


[1] הראשונים מדברים על הסתכלות לשם הנאה או לשם זנות ומבדילים בין הסתכלות זו האסורה לבין “ראיה”.

[2] “ולאסתכולי מי שרי? מיתיבי: ונשמרת מכל דבר רע (דברים כג)  – שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה, באשת איש ואפילו מכוערת”, (עבודה זרה דף כ עמוד א)

[3] בית יוסף, אבן העזר,  סי’ כא

[4] כל מימרא בקטע זה  דורש דיון מעמיק בפני עצמו שכן יש להן אפיונים ייחודיים וסוגיות מקבילות שונות.

[5] אמר (רב ששת) [שמואל] קול באשה ערוה שנא’ כי קולך ערב ומראך נאוה. לאו לענין ק”ש איתמר דהיא גופה קורא      ק”ש: ספר אור זרוע ח”א – הלכות טהרת קריאת שמע ותפילה סימן קלג. וכן כתב גם רבינו ירוחם – תולדות אדם וחוה נתיב ג חלק ד דף כה טור ד

[6] חידושי הרשב”א מסכת ברכות דף כד עמוד א, ד”ה: והא דאמר רב יצחק

[7] רא”ש מסכת ברכות פרק ג סימן לז.

[8] הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכהב

[9] רמב”ם הלכות קריאת שמע פרק ג הלכה טז וכן דייק גם הבית יוסף באורח חיים סימן עה “וזה לשון הרמב”ם בפ”ג מהלכות ק”ש (הט”ז) כל גוף האשה ערוה לפיכך לא יסתכל בגוף האשה כשהוא קורא ואפילו אשתו ואם היה מגולה טפח מגופה לא יקרא כנגדה עכ”ל והשמיט קול ושער משום דמשמע ליה דלשמוע ולהסתכל קאמר ולא לענין ק”ש וכמו שכתב הרא”ש בקול ודקדק לומר אם היה מגולה טפח מגופה לרמוז למה שנתבאר בסמוך דידיה ופניה וכל מקום שאין דרך לכסותו שרי דהא לא שייך לומר מגולה אלא במקום שדרכו להתכסות. ולענין הלכה נראה דנקטינן כדברי הרמב”ם ומיהו טוב ליזהר לכתחלה ממראית שער ומשמיעת קול זמר אשה בשעת ק”ש: הרמב”ם בתשובה  מזכיר איסור רחב בזמרת נשים” ואם המזמרת אשה, יש שם איסור חמישי, לאומרם +ברכות כ”ד א’+ ז”ל קול באשה ערוה, ומכל שכן אם היא מזמרת. שו”ת הרמב”ם סימן רכד

[10] טור אבן העזר סימן כא

[11] פסק בהלכות גדולות דכל הני דאמרינן הכא טפח באשה ערוה ואפילו היא אשתו ובאשה אחרת אפילו דבר קטן מטפח וכן שוק באשה ערוה וכן שער באשה ערוה [וכן קול באשה ערוה] כל הני אסור לקרות ק”ש כנגדם, וכן פר”ח. ואומר אני דטעמא דאע”ג דאין הקול נראה לעין מיהו הרהור איכא. וכל הדברים [שהזכרנו למעלה] לערוה דווקא בדבר שאין רגילות להגלות, אבל בתולה הרגילה בגילוי שער לא חיישינן, דליכא הרהור, וכן בקולה [לרגיל בו]. ראבי”ה ח”א – מסכת ברכות סימן עו

[12] מרדכי מסכת ברכות פרק מי שמתו רמז פ

[13] שולחן ערוך אבן העזר סימן כא סעיף א

[14] שולחן ערוך אורח חיים סימן עה סעיף ג

[15] ב”י או”ח סי, עה

[16] למען ההגינות צריך לציין שהרי”ף השמיט את כל הענין.

[17] כדי שהקורא יבין כמה צדק יש בטענתו של המהרש”ל שמובא להלן שמגן על עמדת הראב”ד ושאר הפוסקים כנגד שיטת הרשב”א נביא את לשון הגמרא בשלמותה:

…אמר ליה, הכי אמר שמואל: אין משתמשים באשה.

קטנה היא!

בפירוש אמר שמואל: אין משתמשים באשה כלל, בין גדולה בין קטנה.

נשדר ליה מר שלמא לילתא,

א”ל, הכי אמר שמואל: קול באשה ערוה.

אפשר ע”י שליח!

א”ל, הכי אמר שמואל: אין שואלין בשלום אשה.

על ידי בעלה! אמר ליה,

הכי אמר שמואל: אין שואלין בשלום אשה כלל… תלמוד בבלי מסכת קידושין דף ע עמוד א

[18] לפי לשון ה”מגן אברהם” משמע שאין איסור אלא באשת איש  ולא בפנויה המותרת לו. גם בשאלה זו דנו גדולי הפוסקים עיין למשל:  שו”ת ציץ אליעזר חלק ז סימן כח  שו”ת יביע אומר חלק א – אורח חיים סימן

[19] מגן אברהם או”ח סימן עה ס”ק ו

[20] ים של שלמה קידושין פרק ד סימן ד

[21] תלמוד בבלי מסכת סוטה דף מח עמוד א

[22] “ותרי קלי מי משתמעי?” תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף כז עמוד א

[23] בגליון מכתב ששלח לגאון הרב אברהם דוד הורוויץ  (רבה של שטרסברג ולאחר מכן ראב”ד בעדה החרדית) מובא        בשו”ת שרידי אש חלק א סימן קכא עמוד שצד ואולי אפשר לתרץ בדוחק שחביבות דמצוה שאני

[24] אע”פ שהגירסא המדוריקת ברמב”ם היא “לשמוע קול הערוה או לראות שערה” כאשר הערוה היא האשה שמדובר בה, הדיוק נכון מתוך ההקשר של הלכה זו ולא רק במילה “ערוה”.

[25] טור ושולחן ערוך אבן העזר סי’ כא. הרמב”ם נקט בלשון “אסור לשמוע קול הערוה” -הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכהב

[26] ב”י או”ח סי, עה

[27] שדי חמד מערכת הקוף כל ל מ”ב(כרך ה’ עמ’ )282. בעל השדה חמד מעריך מאד את עמדתו שבעל ה”דברי חפץ” אך כתב שראוי להחמיר.

[28] המכתב של  הדרא”ד הורווויץ פורסם כולו בשו”ת שרידי אש חלק  א סימן קכא עמוד שצד הנ”ל וכדאי לעיין גם  בהמשך דבריו שם.

[29] ראבי”ה ח”א – מסכת ברכות סימן עו ותקציר דבריו אף מובאים במרדכי מסכת ברכות פרק מי שמתו רמז פ

[30] ספר  חסידים סימן תריד

One Response to Kol BeIsha Erva – Hebrew

  1. Pingback: Kol BeIsha Erva - Teshuva by R David Bigman « Cyberdov

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *